"עליה לבניכם ספרו, ובניכם לבניהם, ובניהם לדור אחר" (יואל 3)
תלמידים יקרים, היום מצטרפים אתם למסורת ארוכת שנים, ויוצאים למסע האישי שלכם בפולין.
בבואכם לפולין תעמדו פנים אל פנים מול גודל השואה שירדה על עמנו בדור האחרון.זהו מסע אל ארץ ספוגה בנכסי תורה, תרבות וחברה של עם ישראל מאות בשנים, מסע אל העבר הרחוק של קהילה שהייתה המרכז היהודי הגדול טרם השואה ואיננה עוד.
בפולין הייתה בשנות השלושים של המאה הקודמת קהילה של למעלה מ-3.5 מיליון יהודים,
ואילו היום, היא ריקה כמעט לחלוטין מאוכלוסייתה היהודית.
הגרמנים הנאצים הפכו את פולין ל"בית קברות" למרבית יהודי אירופה שנטבחו על אדמתה.
ולשם, אנו נוסעים לבכות את אחינו המושמדים ולהעלות את זכרם.
במסע נבקר בערים שונות ובאתרים שבהם היו מחנות ההשמדה- נראה את ה'יש' ונעלה את ה'אין'. נראה ונתקשה להאמין, כיצד העם הגרמני, שעמד לכאורה בפסגת התרבות האירופית, פעל באכזריות ובשיטתיות חסרת כל רגש אנושי נגד בני עמנו. הנאצים הגרמנים הצליחו לסחוף לשפל התחתית את בני העם הגרמני הנאור והמלומד, אשר כל חכמתם וגובה תרבותם לא שימשו להם מחסום מוסרי. רק תחנות המוות נותרו כעדות אילמת למעשי הזוועה שלהם.
במסע לפולין שותפים המוח והלב, השכל והרגש, העין והאוזן.
זהו מסע המחייב שיתופם של כל החושים על מנת שנוכל לזכור, ללמוד ולספר.
מחובתנו היום, כעם חופשי שחי במדינתנו בחברה דמוקרטית, להתמודד עם המשמעויות האנושיות של השואה ועם השפעותיה המוסריות על האדם והחברה.
פרימו לוי בספרו "הזהו האדם?" מפנה בקשה, מצווה, איום כלפי אלו "היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים". כלפינו- אשר לחם נמצא על שולחננו, ידידים נמצאים עמנו ואנו יכולים לחזור הביתה בסופו של יום עבודה. המצווה היא לזכור. לזכור את אותם אנשים אשר היו במחנות, את אותה אישה "שלא נותר בה עוד כוח לזכור, שעיניה ריקות וצונן חיקה". ואכן, המעט שאנו יכולים להציע לקורבנות השואה, אלה ששרדו ואלה שנספו, הוא "סולידאריות הזכירה" ולזכור כי "כל זה אכן אירע". אנו יכולים לעגן אותם בראשנו ובלבנו ולהדוף בכך את הניסיון הנאצי להעלים אותם, את שמם ואת עצם קיומם.
ונזכור! את האחריות ההיסטורית לשימור ולביסוס מורשתנו בארצנו החופשית.
ונזכור! כי עם שאיננו יודע את עברו הוא עם ללא עתיד.
ונזכור! כי כל עוד אותם אנו זוכרים – הם חיים.
נסיעה טובה ומוצלחת !
סיגל שרון
