ילדים שלנו,
כשאתם שם בפולין, גם אנו נוסעים אתכם, בליבנו.
נשארים בבית, חושבים עליכם ודואגים לכם.
מצד אחד, חוששים שזה נורא מידי בשבילכם. "כבד" לנפשותיכם הרכות, הצעירות.
מצד שני, אנו רואים במסע חשיבות ערכית וחינוכית, סומכים על תהליך ההכנה המוקפד שעברתם ועל הצוות החינוכי המצוין של בית הספר, המתלווה אליכם.
מעבר לכל – אנו סומכים עליכם.
אנו גאים בכל אחד מכם שהצטרף למסע. אין זה מובן מאליו.
בנסיעתכם לשם, כאזרחי מדינת ישראל, אתם מבטאים יותר מכל את הניצחון שלנו על הנאצים. הנאצים רצו למגר אותנו, להשמיד אותנו, לטהר את העולם מאתנו.
ואנו – יכולנו להם. כעוף החול קמנו מהשואה, בנינו את המדינה, כאן גדלים וצומחים דורות של צברים רעננים וחסונים – פיזית ומנטאלית – דור שני, שלישי ורביעי לשואה. אתם, ילדינו, חלק מההתעוררות הזו, התקומה הפלאית והחסונה שלנו.
ילדים שלנו, אנו מאחלים לכם מסע משמעותי.
מסע ממנו תצאו בוגרים יותר.
תלמדו על המורכבות של החיים.
תלמדו כיצד גם בחושך הנורא ביותר ישנן נקודות אור: חסידי אומות העולם, שמירה על תרבות ומורשת בתנאים בלתי אנושיים.
תלמדו על הנספים, על הניצולים, על הקורבנות ועל הנאצים. תלמדו על ההיסטוריה ועל המורשת. ויותר מכל – תלמדו על עצמכם. המסע הזה הוא בעיקר מסע פנימה, אל הפנים שלכם.
אנחנו כאן – חושבים עליכם, מצפים לווטספ שתשלחו לנו בערב… מצפים לקבל את פניכם כאשר תשובו, להקשיב למה שעבר עליכם. לתובנות שקיבלתם. לקשיים ולחוויות.
ילדים שלנו,
סעו לשלום, וחזרו לשלום.
הוריכם האוהבים.
"תן לי , אלוה, חיים קשים, אך יפים, עשירים, ונעלים" (יאנוש קורצ'אק)
