דוגמאות לכתבות בנושאים סוציולוגיים.

"סלפי"

למה אנו מצלמים את עצמנו? (כתבה מתוך אתר "כלכליסט", מרץ 2014)

ביום שני לפנות בוקר נשבר השיא: הסלפי שצילמה מנחת האוסקר אלן דג'נרס כשסביבה עשרה כוכבי קולנוע הפך לתמונה ששותפה הכי הרבה פעמים בטוויטר, וככל הנראה בכל רשת חברתית.

סלפיז, תמונות עצמיות שאנשים מצלמים בהחזיקם את המצלמה הטלפונית במרחק של זרוע, הפכו בשנים האחרונות לנפוצים מאוד. כשפוליטיקאים עושים זאת, למשל הסלפי שצילם ברק אובמה מתעוררת שערורייה וסערת ביקורת בינלאומית. אבל כשהאפיפיור פרנציסקוס נקלע לחברת בני נוער שביקרו בוותיקן ונעתר להשתתף בסלפי שלהם, התמונה דווקא חיזקה את התדמית החיובית והעממית שלו.

ימי הסלפי הם כימי המצלמה. במוזיאונים ובאוספים יש תמונות עצמיות מאמצע המאה ה־19. ככל שאמצעי הצילום נעשו נפוצים וזולים יותר, כך התרבו הסלפיז. הצילום הדיגיטלי, במיוחד באמצעות הסמארטפון, הפך את התופעה למגיפה של ממש. ברשתות החברתיות יש עשרות מיליוני תמונות מסוג זה: לאינסטגרם (שבבעלות פייסבוק), למשל, הועלו עד כה יותר מ־75 מיליון סלפיז. מילון אוקספורד הכתיר את המילה סלפי כמילת השנה ל־2013. אגב, היא טרם זכתה לתרגום עברי; אני לא בטוח ש"עצמוני" תתאים כאן, אם כי האסוציאציה מתבקשת. 

כמו חידושים אחרים, גם הסלפיז נתקלו בביקורת נמרצת לא פחות מן האימוץ שלהם. מגַניהם טוענים שמדובר במציצנות ובאגואיזם. אוהדי הסלפיז סבורים שזו עמדה טהרנית ומוסרנית: כל עוד לא נסחפים לחשיפה לא מוסרית, הם טוענים, וכל עוד מקפידים על שימוש מושכל ומבוקר ללא ניצול לרעה, אין בכך כל רע. בסך הכל מדובר בהתמרקות מול המראה או סתם בהומור והשתטות; לא צריך לקחת את הסלפיז כל כך ברצינות. ובכלל, מה רע בהעברת הצילום לידיים דמוקרטיות יותר? זה מה שההמון רוצה, ועכשיו הוא יכול להרשות לעצמו. אין הצדקה לפטריארכליות השמרנית המתגעגעת לצילום המעונב הנשלט בידי מעטים. סלפי, כמו דברים אחרים, הוא חגיגה של אוטונומיה עממית. ושימותו הקנאים. 

עכשיו הגיעה עת המחקר. קבוצת חוקרים מאוניברסיטת סן דייגו הוציאה לאור דיווח על מחקר רחב היקף שערכה ברשת החברתית אינסטגרם (שבבעלות פייסבוק), שהועלו בה עד כה יותר מ־75 מיליון סלפיז. במחקר נדגמו כ־600 אלף תמונות שהוצגו במהלך שבוע אחד בדצמבר החולף. אלה מוינו, עובדו וקוטלגו, כדי שהחוקרים יוכלו לספק לנו כמה נתונים מספריים על התופעה. 

מתברר שסלפיז הם כ־4% מכלל התמונות שמועלות לרשת. הגיל החציוני של המצטלמים הוא 24 ונשים מיוצגות יותר מגברים, אבל בשיעורים משתנים: בתמונות מבנגקוק וברלין יש 55%–59% נשים, המצטלמות בניו יורק מהוות 61%, בסאו פאולו 65% ובמוסקבה 82% (אגב, ככל שהמצטלמים מבוגרים יותר יש יותר גברים). החוקרים הוכיחו שנשים גם עושות פוזה מושקעת יותר – הן מטות את ראשן בזווית חדה יותר. גם כאן התרבות משפיעה: גברים רוסים מטים ראשם בממוצע 7 מעלות, ואילו נשים ברזילאיות מתחנחנות בזווית ממוצעת של 17 מעלות. גם חיוכים, מתברר, הם עניין של גיאוגרפיה: המצטלמים האירופאים (בברלין ובמוסקבה) והצפון־אמריקאים (בניו יורק) נמצאו הרבה יותר חמורי סבר מן המצטלמים החייכנים בבנגקוק ובסאו פאולו. 

תוצאות הניתוחים של צוות המחקר מוצגות באתר selfiecity.net, וגם הנתונים עצמם עומדים לרשות כל דכפין: הציבור מוזמן לערוך ניתוחי משנה. קשה שלא לחשוב שתגובותיהם של אנשים לסלפיז מעידות בעצמן כאלף מילים, כמו תמונה, על המגיבים. הסלפי הוא, אם כן, לא רק תמונה, הוא גם מצלמה או מראה לחברה כולה.

"יומני היקר" / כרמל ויסמן (מעובד מתוך מאמר שהתפרסם במגזין "פנים", 2010).

האינטרנט הוא מדיום תקשורת שהולם את צורכיהם של מתבגרים ומספק סביבה טכנולוגית שמעודדת חקירת זהויות. שיעורי הנוכחות הגבוהים של בני נוער בסביבות החברתיות שהאינטרנט מציע מהווים עניין שבשגרה.
ה"בלוג" הוא למעשה "אתר-בית עם דופק" המתאפיין בקצב עדכון גבוה, נימת כתיבה אישית ובלתי פורמלית, דמויית יומן, תאריכים בסדר כרונולוגי ומנגנון קישור לבלוגים אחרים.
בבלוג מופיעים יומן אישי וספר זיכרונות במשולב, המאפשרים הצצה לעולם פנימי ומהווים ראי של התקופה, אך בה בעת יוצרים מרחב פעילות בעל אופי של יחסי חליפין.
הבלוגים הגיעו לישראל רק בשנת 2001. פרופיל הבלוגר הישראלי, בשונה מאוד מפרופיל הבלוגר האמריקאי, הוא של נערה בגיל ההתבגרות.
 

כאשר הנערות כותבות, במרבית המקרים השיח שלהן סובב סביב מיתוס היופי והחתירה לשלמות, ומתאפיין בעיסוק אובססיבי ברייטינג של הבלוג ובתגובות הקוראים. כתיבתן היא דמוית דיבור בסלנג של הנוער, כמו: שפת הודעות הטקסט הסלולאריות וכיתוב ברשת האינטרנט. בנוסף לכך, הן משתמשות בסימני מקלדת ובסמלים גראפיים נוספים .
ישראל אינה יוצאת מן הכלל בתחום הלשוני ברשת. מי שמוביל את המגמה כאן הן נערות מתבגרות. בלוגי הנערות המתבגרות בישראל מהווה ניסיון היצירה הראשון של "שפת אינטרנט" כתובה בעברית, ואולי גם של תרבות משנה נשית בעולם המחשב הנשלט באידיאולוגיה פטריארכאלית.

הטקסט הקיים בבלוגי נערות קרוב לשפה מדוברת, מאופיין בשגיאות כתיב, ללא כל סימני פיסוק ושזור במלים לועזיות (בעיקר אנגלית וספרדית), הנכתבות בכתיב עברי.
מרבית הטקסטים מתייחסים לאירועי היומיום של הנערות, בעיקר חוויות צריכה וצריכת תקשורת. את נימת הכתיבה/דיבור ניתן לאפיין כילדותית או מתיילדת, תובענית (בעיקר תובעת תשומת לב), דרמטית ויצרית, אגוצנטרית ועתירת ביטחון עצמי. הכיתוב לרוב קצר ללא עריכה ומחשבה. אפשר לראות שמהר מאוד הדוברת-הכותבת מאבדת עניין בנושא שהיא מתייחסת אליו, או בעצם הרצון לתקשר.

הטקסט, מעיד על רצון להשתייך לקבוצה, ומהווה ביטוי יצירתי אינדיבידואלי, וחושף אמביוולנטיות בעיצוב הזהות של נערות שתקופת התבגרותן עוברת עליהן ברשת האינטרנט.

אחת המלים השימושיות ביותר בקרב נערות רבות היא "מושלם", על הטיותיה. העולם שלהן מושלם, הן מושלמות, החברים שלהן מושלמים והכל ורוד ומושלם, לרבות שימוש בגווני הוורוד בעיצוב הבלוג.

הבלוגריות המתבגרות בישראל מהוות תופעה מעניינת, שכן פעמים רבות השיח שלהן מאופיין בביטחון עצמי ואגרסיביות המזוהה באופן מסורתי עם גברים. ניתן לשער שהדבר מאיים על בלוגרים גברים, ומעודד אותם לסווג את הנערות כלא אינטליגנטיות ולא רלוונטיות. בלוגרים גברים נוטים להביע התנגדות למתבגרות, תוך הדגשת סטריאוטיפים מסורתיים להתנהגות נשית, כמו העדר אינטליגנציה או צרכנות אופנתית אובססיבית.