מדינת הרווחה – השקפות שונות
כל המדינות הדמוקרטיות המפותחות, המבוססות על כלכלת השוק, מוגדרות כמדינות רווחה: הן מתערבות בפעילות הכלכלית ומעניקות לאזרחים שירותים חברתיים ושירותי בטחון סוציאלי, הנחות והטבות שונות.
ההבדל בין מדינות הרווחה השונות נעוץ במידת המעורבות שלהן בפעילות הכלכלית ובהיקפם של הסדרי הרווחה שהן מעניקות לאזרחים. הבדל זה נובע מהשקפות עולם שונות ומנוגדות בשאלת תפקידו של השלטון במדינה דמוקרטית. להלן שתי השקפות העולם העיקריות שמדינות הרווחה השונות מבוססות עליהן.
א. ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית: השקפה זו דוגלת במידת מחויבות חברתית גבוהה של הכלל למען רווחת הפרט, ולכן היא תומכת במעורבות רבה של המדינה בפעילות הכלכלית, וזאת במטרה להבטיח רווחה לאזרחיה. השקפה זו מייחסת חשיבות רבה לזכויות החברתיות-כלכליות, לשמירה עליהן ולמימושן ע"י המדינה, ומעניקה עדיפות גבוהה להגברת השוויון החברתית-כלכלי, לצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים בחברה, ולקידום הצדק החברתי. בין המדינות שהשקפה זו שלטת בהן בולטות דנמרק, שוודיה, נורווגיה, פינלנד.

ב. ההשקפה הנאו-ליברלית: השקפה זו מעמידה במרכז את הערך הדמוקרטי של חירות הפרט לחיות את חייו כרצונו, תוך התערבות מינימאלית של החברה והמדינה בחייו. לפיכך, יש לאפשר ליחידים ולקבוצות בחברה לפעול בחופשיות לפי האינטרסים שלהם, ולכן מעורבות המדינה בפעילות הכלכלית למען רווחת האזרחים ולמימוש הזכויות החברתיות-כלכליות צריכה להיות מצומצמת ביותר. המעורבות של המדינה תתמקד רק בחלשים ובנזקקים, אלה שאינם מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם או בעזרת החברה שסביבם ללא התערבות המדינה. בין המדינות שהשקפה זו שלטת בהן מצויות ארה"ב, אוסטרליה, יפן ועוד. מדינות אלה מעניקות לאזרחיהן שירותים חברתיים ושירותי בטחון סוציאלי בהיקף מצומצם יותר.

ג. השוואה בין ההשקפה הנאו-ליברלית לבין ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית באמצעות השאלות הבאות:
1. על מי מוטל עיקר האחריות לדאוג לרווחת הפרט, על הפרט עצמו או על המדינה?
לפי ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית האחריות לרווחת הפרט מוטלת בעיקר על המדינה. החברה, באמצעות המדינה, צריכה לדאוג לכך שגם מי שנולד או נקלע לתנאי חיים קשים יקבל הזדמנות להתפתח ולהתקדם בחיים, הן מהבחינה הכלכלית והן מהבחינה החברתית, זוהי זכות חברתית המוקנית לכל אזרח. לפי גישה זו רק טיפול כולל ומערכתי מטעם המדינה, ולא טיפול אקראי ונקודתי המתבצע בידי ארגוני התנדבות, יגשים את מטרת מדינת הרווחה-זכויות חברתיות לכלל האזרחים.
לעומת זאת, לפי ההשקפה הנאו-ליברלית האחריות לרווחת הפרט מוטלת בעיקר על האדם עצמו, על משפחתו ועל הקהילה שהוא חי בה. השקפה זו גורסת כי חירות האדם היא ערך עליון, הוא זכאי לבחור ולהחליט בענייניו ומתוך כך גם האחריות לגורלו מוטלת על האדם בלבד. הוא האחראי להעדפותיו, להחלטותיו ולעתידו. לפיכך למשל כל אדם אחראי לכך שתהיה לו הכנסה מספקת כדי להתקיים גם כשיהיה קשיש ולא יוכל לעבוד עוד. המדינה אינה צריכה לחייב אותו לחסוך לקראת גיל הפרישה לגמלאות, וגם לא תהיה אחראית לפרנס אותו לעת זקנה אם לא עשה זאת בעצמו. המדינה אינה צריכה לקבל על עצמה את האחריות הראשונית לרווחת הפרט, כי בכך היא מסירה ממנו את האחריות לדאוג לעצמו, ומייצרת תלות. בכך יש משום פגיעה בכבודו ובחירותו של הפרט. בפועל, במדינות שהשקפה זו שלטת בהן, ככל שהמדינה נותנת פחות כך גדל היקף ארגוני ההתנדבות הקמים ופועלים למען מטרות רווחה שונות.
2. האם המדינה צריכה לספק שירותי רווחה מצומצמים המיועדים לנזקקים בלבד, או שירותי רווחה מורחבים המיועדים לכלל האוכלוסייה?
לפי ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית, תפקיד המדינה הוא לדאוג לרמת חיים נאותה ולביטחון כלכלי לכל אזרחיה. השקפה זו דוגלת בהענקת שירותים חברתיים ושירותי ביטחון סוציאלי לכלל האוכלוסייה, כזכות חברתית המגיעה לכולם, ללא קשר למצבם ולהכנסתם, ולא רק למי שאינו יכול להשיגם בכוחות עצמו. מדיניות זאת נקראת מדיניות אוניברסאלית, זאת בניגוד למדיניות הסלקטיבית של ההשקפה הנאו-ליברלית, הגורסת כי המדינה צריכה לדאוג רק לחלשים ביותר, אלה שאינם מסוגלים לדאוג לרווחתם בכוחות עצמם. תומכי המדיניות האוניברסאלית מצביעים על הבעיות העיקריות בגישה הסלקטיבית שהנאו-ליברלים נוקטים בה: מתן שירותי רווחה לחלשים ביותר, ורק להם, יוצר נתק וניכור בין מי שנזקקים לשירותים אלה לבין כלל האוכלוסייה, בכך הגישה מחטיאה את המטרה של מדינת הרווחה כבעלת תפקיד מלכד ומשלב. בנוסף, הענקת שירותים חברתיים לעניים בלבד עלולה לגרום לכך שבני שכבות הביניים והשכבות המבוססות יותר, אשר אינם נהנים מן השירותים, יתנגדו לתשלום מסים. כמו כן שירותים סלקטיביים עלולים לעודד רמאות והתחזות.
לעומת זאת תומכי ההשקפה הנאו-ליברלית והמדיניות הסלקטיבית טוענים כי אין הצדקה להעניק שירותים חברתיים לכלל האוכלוסייה, כך למשל, לפי גישה זו המדינה תעניק קצבת זקנה וקצבת ילדים אך ורק לפרטים ולמשפחות העומדים במבחני אמצעים המעידים על כך שהכנסתם נמוכה מאוד. מאחורי המדיניות הסלקטיבית עומדים טיעונים שונים: אם השירותים יינתנו לכולם ההוצאה הממשלתית תהיה גדולה מאוד ותחייב הטלת מסים גבוהים על האזרחים, יתרה מזאת, המדינה עלולה למצוא עצמה במצב שבו לא תוכל לעמוד לאורך זמן בהוצאה גדולה כל כך, בנוסף הענקת שירותים אוניברסאליים מעודדת אנשים לראות במדינה את האחראית הבלעדית לרווחתם ולשחרר את עצמם מאחריות אישית למצוא מענה לצורכיהם בכוחות עצמם, למשל לחפש עבודה.
בישראל חלק משירותי הרווחה הם אוניברסאליים וחלקם סלקטיביים, למשל שירותי הבריאות הניתנים במסגרת "חוק ביטוח בריאות ממלכתי" הם אוניברסאליים, וכך גם קצבאות הילדים. לעומת זאת סיוע בדיור הוא דוגמא לשירות סלקטיבי שניתן על סמך מבחני אמצעים.

3. באיזו מידה המדינה צריכה להתערב בפעילות הכלכלית כדי לספק רווחה לאזרחיה?
לפי ההשקפה הנאו-ליברלית המדינה צריכה לאפשר לשוק לפעול, ולהתערב בפעילות הכלכלית באופן מצומצם ביותר. לדעת תומכי השקפה זו, כאשר מאפשרים לפעילות הכלכלית במדינה להתנהל מאליה ומתערבים בה מעט ככל האפשר, השוק מייצר את הסחורות והשירותים שהאנשים זקוקים להם, והוא עושה זאת באופן היעיל ביותר. לפי השקפה זו יש לשאוף לכך שמרבית השירותים יסופקו לרוב האזרחים על ידי גורמים פרטיים-מסחריים, והמדינה תספק רק את השירותים שהשוק אינו מספק. לכן, במדינות שבהן ההשקפה הנאו-ליברלית שלטת המסים המוטלים על האזרחים הם נמוכים, וההשקעה בשירותים החברתיים-האוניברסאליים היא קטנה.
לעומת זאת, לפי ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית המדינה צריכה להתערב התערבות רבה בפעילות הכלכלית כדי לדאוג לרווחת האזרחים. בעלי השקפה זו מייחסים חשיבות רבה לזכויות החברתיות-כלכליות המוקנות לכל אזרח במדינה הדמוקרטית מכוח אזרחותו, ולמחויבות החברתית הגבוהה של הכלל כלפי הפרט. לכן סבורים בעלי השקפה זו כי המדינה חייבת לגלות מעורבות בפעילות הכלכלית, ולדאוג בעצמה לאספקת שירותים חברתיים טובים במחירים סבירים. לפיכך במדינות בהן שולטת השקפה זו, המסים המוטלים על האזרחים גבוהים, וההשקעה בשירותים החברתיים-האוניברסאליים גדולה.
ארצות הברית היא מודל מובהק למדינת רווחה נאו-ליברלית, שבה חירות הפרט היא ערך עליון והמדינה ממעטת להתערב בפעילות הכלכלית. זוהי אחת הסיבות לכך שבארה"ב אין ביטוח בריאות ציבורי לכל. ביטוחי הבריאות הפרטיים יקרים מאוד במדינה זו, ואנשים רבים אינם מבוטחים. ביטוחי הבריאות הציבוריים מצומצמים והם מיועדים לנזקקים שאינם עובדים ואשר הכנסתם נמוכה מאוד. במארס 2010 הצליח הנשיא אובמה לראשונה בתולדות המדינה להעביר בבית הנבחרים האמריקני חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אך החוק החדש עדיין אינו מעניק ביטוח בריאות ציבורי לכל אלא הרחיב מעט את הביטוח הציבורי לנזקקים וכן הוסיף הסדרים המאפשרים למעוטי היכולת לרכוש ביטוחי בריאות מוזלים מחברות ביטוח פרטיות.

4. האם המדינה צריכה לפעול למען שוויון חברתי-כלכלי וצמצום הפערים החברתיים-כלכליים בקרב אזרחיה?
לפי ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית אחד מהתפקידים המרכזיים של מדינת הרווחה הוא לקדם שוויון חברתי-כלכלי ולפעול לצמצום הפערים החברתיים-כלכליים. השקפה זו מבליטה את ערך השוויון החברתי-כלכלי ובמיוחד שוויון הזדמנויות. לכן המדינה צריכה להתערב התערבות רחבה בפעילות הכלכלית: לספק שירותים ולהקצות משאבים, כדי למתן ולצמצם את הפערים החברתיים והכלכליים הקיימים בחברה. המושג "צדק חברתי" הוא מושג מפתח בקרב תומכי השקפה זו, והכוונה היא לחלוקה שוויונית יותר, צודקת יותר של המשאבים בחברה, וזאת בניגוד לריכוז העושר בידיהם של מעטים. בעלי השקפה זו גורסים כי לא ניתן להשיג שוויון הזדמנויות אמיתי ע"י תחרות חופשית במסגרת כלכלת השוק בלבד וכדי להגשים את רעיון שוויון ההזדמנויות לכל המדינה נדרשת לפעול.
לעומת זאת, לפי ההשקפה הנאו-ליברלית, מדינת הרווחה צריכה לדאוג לאלה שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, אך אין זה תפקידה לקדם שוויון חברתי –כלכלי בין אזרחיה.
השקפה זו מאמינה בכך שכלכלת השוק מעניקה לאדם את האפשרות לנצל את מלוא הפוטנציאל שלו ולהשיג לעצמו רווחה חברתית וכלכלית, וכי לכל אדם יש הזדמנות שווה לעשות זאת, על פי רצונותיו ויכולותיו. השקפה זו שמה דגש על אינדיבידואליזם ועל הישגים אישיים, ואינה שואפת להשגת שוויון חברתי-כלכלי. ואולם חשוב לציין שגם בעלי השקפה זו מכירים בסכנות שטומנת בחובה מציאות של פערים חברתיים-כלכליים לחברה וליציבותה: פערים חברתיים-כלכליים חריפים בין עניים לעשירים עלולים להוביל לתסיסה, ייאוש, אלימות ומהומות. לכן גם בעלי השקפה זו מצדדים בכך שהמדינה תפעל, במידה מסוימת, לצמצום הפערים, וזאת בעיקר ע"י עידוד העבודה וההשקעה בעסקים, ולאו דווקא באמצעות הענקת שירותים חברתיים נרחבים.