בן צפורה ודב, נולד ביום כ"ב בסיוון תש"ך (17.6.1960) ברמת-גן. דודי גדל בשיכון הצנחנים ולמד בבית-הספר היסודי "ארנון".
הוא סיים את בית-הספר בהצטיינות על עזרה לזולת, תלמיד לדוגמה והתנהגות למופת. דודי המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון
"בליך", במגמה הסוציולוגית. הוא היה תלמיד ממושמע, המכין את שיעוריו ברצינות וביסודיות ומקדיש את זמנו הפנוי לספורט.
דודי החל להתבלט כספורטאי, ונבחר לייצג את בית-ספרו בנבחרת הכדורסל. בתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון, הוא
הרבה לטייל בארץ והחל לגלות אהבה לצילומי טבע ונוף. מרחבי סיני קסמו לו מאוד, והוא הצטרף לטיולי "החברה להגנת הטבע".
דודי אהב מכול את הזריחות והשקיעות, את המית גלי הים ואת מראה ההרים והקניונים.
בפרק הזמן שבין התיכון לצה"ל, התכונן דודי גופנית ונפשית לשירות הצבאי, אותו ראה כאתגר ולא כיציאה ידי חובה.
"כשאני חושב על השרות עוברת בי צמרמורת של התרגשות מיוחדת…
אף שעדיין לא לבשתי מדים אני כבר יכול להרגיש את הרגשת הגאווה והנכונות שארגיש כאשר אלבש אותם",
כך ביטא את הרגשתו. מדי ערב בערבו נהג דודי לרוץ, כדי לסגל לעצמו כושר גופני טוב.
כמו כן, הוא הציב לו כמטרה להכיר ביסודיות את מרחבי ארץ-ישראל ולהוסיף לידיעותיו נדבכים חשובים בגיאוגרפיה,
בהיסטוריה של עם ישראל ובנושאים אחרים. הוא האמין שצה"ל זקוק לאנשים בעל איכות גבוהה, אנשים שורשיים,
המרגישים רגש של שייכות למדינה. במכתב למפקד לשכת הגיוס כתב דודי: "אני מעוניין בכנות ומאמין ביכולתי להתנדב ולתרום מישותי תרומה נאמנה לצה"ל ולמולדת".
דודי, הנער התמיר בעל הנפש הרגישה, החיוך השובב והביישני לא הרבה לדבר על עצמו. הוא היה איש ספר, ואת זמנו הפנוי הקדיש לקריאה ומחשבה.
בנובמבר 1978 התגייס דודי לצה"ל, והוצב בחיל-השריון. המעבר מן הבית החם והאוהב לאווירה של פקודות והתייחסות למספרים ולא לבני-אדם,
לא הייתה לרוחו. משם הוא כתב: "העוגות נגמרו ועמם אזל גם ריחו של הבית"; "הגשם השוטף שיורד הוא לברכה לא רק לאמא אדמה, כי אם גם לטירונים.
הוא מאפשר מנוחה, שיחה והחשוב מכל מחשבה. את העתונים שהבאתי מן הבית אין זמן לקרוא ואותי זה מרגיז מאד". הספר היה הציוד הבסיסי שהוכנס לתרמילו.
על אף מגבלות רפואיות, עשה דודי הכול כדי שיוכל להמשיך ולשרת ביחידה לוחמת. "התפקיד שהוצע לי גורם לי הרגשה שלא מילאתי את הציפיות והדרישות שלי מעצמי,
ומכאן הרגשת תסכול ואכזבה".
בכוח רצון אדיר התגבר דודי על המגבלות הגופניות. הוא עבר מקורס לקורס, וסיים את קורס הקצינים ביולי 1980. זמן-מה הוא שימש כמפקד מחלקה, ובנובמבר 1981 הועלה
לדרגת סגן והתמנה לתפקיד סגן מפקד פלוגת שריון. כקצין, האמין דודי, שהוא חייב לשמש דוגמה ומופת לפקודיו, לא במלים כי אם במעשים. הוא לא שמר מרחק מפקודיו,
ותמיד היטה להם שכם. הוא אהב את האדם ושנא את הביורוקרטיה.
כתב עליו אחד מחבריו: "אהבנו את דודי בגלל אנושיותו, בגלל היותו חבר לכולם, וטפח על השכם בעת מצוקה, עוזר ונותן משלו. חילק עם אחרים את כל אשר לו".
כשפרצה מלחמת שלום הגליל בט"ו בסיוון תשמ"ב (6.6.1982) היה דודי עם הכוח שפרץ ללבנון. ביום ד', י"ח בסיוון תשמ"ב (9.6.1982) ניטש קרב בעין זחלתא,
בדרך המובילה לכביש בירות-דמשק. הטנק של דודי, שהיה בין ראשוני הטור המוביל, נפגע ממארב של קומנדו סורי בטיל אר.פי.ג'י. דודי נפל, והוא בן 22 שנים.
הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול בתל-אביב. דודי השאיר אחריו הורים, אח רוני ואחות נועה.
הוריו וחבריו הוציאו לאור חוברת לזכרו.
במכתב תנחומים למשפחתו, כתב אחד ממפקדיו: "דרישותיו היו חמורות מעצמו וגם מחייליו, כאיש צבא היה חייל ממושמע אך לא דגל במשמעת עיוורת.
על כל פקודה שלא הייתה נראית לו היה מתווכח בלהט, אך תמיד ביצע אותה באופן הטוב ביותר, גם אם לא הייתה לרוחו".
מפקד היחידה כתב: "דודי המצפוני, שאיכפת לו מכל דבר והמתרעם על כל הנראה לו כחוסר צדק. מאוד בלטה תכונה זו בתפקידו האחרון סמ"פ בפלוגת הצמ"פ.
הוא האמין, ובצדק, שלפלוגתו מגיע הכול".
