עדי, בן קלה וצבי, נולד ביום ט"ז בניסן תשי"ג (1.4.1953) בחיפה. בעודו ילד עברה משפחתו להתגורר ברמת-חן והוא למד
בבית-הספר היסודי "רמת-חן", ואחר כך למד בבית-הספר התיכון על שם בליך. כבר בבית-הספר העממי ניכר בתכונות מצוינות:
דבקות במטרה, מסירות ויושר רב. עדי היה תלמיד מצטיין, ודמות מרכזית בחברתו. כשהיה תלמיד בבית-הספר העממי הקדיש כשנה
לטיפול ולעזרה לילד מוכה גורל בכיתתו. גם אחרי-כן ידע לקרב ולעודד ילדים, שבגלל סיבות שונות פגרו בפעילות חברתית או
בלימודים. הוא סיים בהצטיינות גם את לימודיו בבית-הספר התיכון במגמה הריאלית. לשם כך לא נזקק לשקידה יתירה והגיע
להישגים אלה בזכות תבונתו, תפיסתו המהירה והגיונו הבריא.
שונים. הוא היה חניך ומדריך בתנועת "הצופים", בשבט רמת-חן, ושיחק בכדורסל בקבוצתתמיד
התעניין בכל הנעשה סביבו והרבה לקרוא ספרים בנושאים
הנוער של "הפועל" רמת-גן. כמו כן אהב לשחות, היה חבר בקבוצת הנוער "ברית מכבים
עתיד", שיחק בכדור-מים, בקבוצת "הפועל" תל-אביב ועסק גם בצלילה. הוא היה גבה
קומה ויפה תואר, וכבש לב כל אדם בחינו, בפשטותו, בפקחותו מלאת ההומור ובענוותו
הטבעית. מעודו לא ניסה להתבלט. אך הוא בלט היטב בזכות אישיותו הכובשת.
עדי גויס לצה"ל בתחילת 1971. מתמיד נשא את נפשו להיות חייל בחיל השריון, ומצא נחמה
פורתא בהצבתו לחרמ"ש. כדרכו עמד בהצלחה בקורס נהגי רק"ם ובקורס לוחמי חרמ"ש.
אותו זמן נפגמה רגלו כתוצאה משבר בקרסול ואת קורס הקצינים סיים במחצית ינואר
1973 כקצין בסיסי, והוצב לתפקידי שלישות. במלחמת יום הכיפורים, לאחר שהשלים את
חלקו בקליטת חיילי מילואים, דבר לא יכול היה לעמוד עוד בדרכו. בכוחות עצמו ועל דעתו
נסע דרומה, הצטרף ליחידה שהובילה נשק ותחמושת לחזית ופעל במסגרתה בתקופת
קרבות הבלימה, בכביש הרוחב של תעלת סואץ וחצית התעלה. בליל כ"ד בתשרי תשל"ד
)19.10.1973( פגע בו פגז פגיעה ישירה והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין
בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.
כתב עליו מפקדו: "עדי, הצעיר בחבורה, קצין בשרות סדיר, קורס קצינים גמר לפני תקופה
קצרה. גבה קומה, יפה תואר, בפשטות 'חתיך', נחמד, סימפאטי ואחראי, הצטרף אלי
בקרבות הבלימה של האוגדה, בכביש הרוחב של תעלת סואץ. כך הכרתי אותו כשהצטרף
אלי וכך יישאר זכור לי לנצח. תקופה קצרה היה אתנו, אך בימים אלה של המלחמה
הספקתי להכירו ולהעריכו. בחור אחראי, דיקן, נאמן ומסור. הצעיר מכולנו כולם אנשי
מילואים ותיקים, אך עדי הצליח מיד ליצור קשר עם כולם ומיד ידעו כולם שלפניהם קצין
אחראי ומסור, ומהרגע הראשון שהכירוהו, ידעו לכבדו ולקבל פקודותיו, למרות גילו
הצעיר. עדי הצטרף אלי על תנאי והתנאי היה שאם יתאפשר לו לעבור ליחידה אחרת, יעשה
זאת מיד ללא התנגדותי. יחידתי לא נראתה לו מספיק קרבית. להוביל תחמושת ודלק
לטנקים הלוחמים, זה לא מספיק קרבי עבורו. לתפקיד כזה לא התכוון כשעזב את המחנה
ונסע ביזמתו לדרום לקרבות. הוא רצה יחידה לוחמת, יחידה קרבית. הוא לא יכול להסתיר
שכואב לו, שדווקא עכשיו כשפרצה מלחמה הוא בתפקיד לא קרבי, בגלל פגיעה ברגלו.
נראה היה לו שבמלחמה זאת עליו לקחת תפקיד קרבי. הרי מלחמה זאת פרצה בעת שהוא
בשירות סדיר וזה תפקידו שלו, לשם כך הוא מגויס וכעת תורו להלחם ושהמבוגרים, שעשו
את המלחמות הקודמות, יטפלו בתפקידים משניים. אך לא היה זמן לחשוב ועדי נרתם
במהירות לתפקידו בחבורת השליטה ומצא תוך כדי ביצוע התפקיד את גודל האחריות
שהוטלה עליו, להוביל תחמושת לטנקים הלוחמים. בלי אותה תחמושת לא היה כל סיכוי
לאותם הטנקים להמשיך ולהתקדם ולפרוץ ממערב לתעלה. תחת אש ארטילרית כבדה
והתקפות מטוסים מצריים, במסירות ודבקות במטרה, הוביל עדי את שיירת התחמושת,
שהייתה כה חיונית וגורלית להמשך הלחימה של הטנקים מעבר לגשרים ממערב לתעלה.
כשהצליח במשימה, כשראיתיו באותו לילה לפני שנלקח מאתנו, היה מלא סיפוק וגאווה.
הוא הרגיש עצמו שותף ללוחמים. הוא ביצע משימה כה חשובה וגורלית, הטנקים יוכלו
להמשיך ולפרוץ; להמשיך ולהכות באויב. האיום הנורא על המדינה נבלם והוא שותף פעיל
בכך. באותו רגע היה מרוצה על שהחליט לעזוב את המחנה שבעורף ומרוצה מהתפקיד
שהוטל עליו. המצרים ניסו באותו לילה לעשות כל מאמץ לעצור את הפריצה ופתחו באש
ארטילרית כבדה ביותר. פגז קטיושה פגע פגיעה ישירה בין חומות השקים, במקום בו תפש
עדי מחסה, ועדי נלקח מאיתנו. כולנו זועזענו מבלי שהיה ביכולתנו לעכל שעדי איננו… עם
עלות השחר, כשהטנקים שעטו להמשך פריצתם לכיוון העיר סואץ, ותותחיהם רעמו, ידעתי
שחלקו של עדי היה מכריע ביכולתם להמשיך ולנוע". כתב עליו אחד מפקודיו: "…עדי פיקד
על התארגנות המשאיות בשטח, וכל זאת תחת הפצצות והפגזות, בזו אחר זו… הצעיר
שבכולנו… אבד לנו מפקד, חבר לנשק, חבר לאותם רגעים שלפני דברים בלתי ברורים, בהם
יושבים חיילים ומחכים לדברים שיקרו ומספרים על דברים פעוטים שבבית רחוק. חלומות,
רצונות ורגעים שכאלו הפכו להיות אש הרסנית מטורפת, ועדי הצעיר שבכולנו אבד לנו";
ועוד כתב מפקדו: "עדי, צעיר מלא מרץ נעורים, ולמרות גילו הצעיר הוטל על שכמו מלוא
כובד האחריות והרצינות לגורל אנשים, לגורל מערכה. הוא ביצע את המשימה במסירות,
מרצונו בהתנדבות, כי מידת האחריות והרצינות שבו לא נתנו לו להישאר בעורף"; כתב שר
הביטחון משה דיין למשפחה האבלה: "…עדי הוגדר כקצין טוב הממלא את תפקידו
בדבקות ויזמה רבה".
תוכן דף זה לקוח מתוך ספר "יזכור"
היוצא לאור מטעם משרד הביטחון
מתוך החוברת "לזכרו"
