בן מירה ורון נולד ביום כ"ה בניסן תשל"ח, 2 במאי 1978, בהר הצופים בירושלים ונרצח בהר הצופים בירושלים, ביום ה', ו'
בתשרי תש"ס (16 בספטמבר 1999).
כילד היה שקט מופנם ונבון. היה אח נפלא, תומך וחבר לאחיו אבירם, ולאחותו מעיין.
למד בבית-הספר היסודי מורדי הגטאות ברמת גן וגם בעיירה קטנה שבארה"ב. בהיותו בן שמונה אובחן כילד מחונן והשתתף בחוגים של נוער שוחר אומנות ומדע.
כמו כן ניגן חצוצרה בתיזמורת רמת גן. בבית-הספר התיכון בו הוא למד "בליך" ברמת- גן, היה מוכר כנער שקט וביישן, שאהב מחשבים ופיזיקה.
שלומי היה אחראי על מיחשוב מעבדות הפיזיקה, ובילה בהן שעות רבות, גם מחוץ ללימודים. כבר בגיל צעיר בלטה נטייתו של שלומי לאהבת המחשב ולאהבת הספרות על כל גווניה.
שלומי לימד את עצמו לתכנת ולתפעל את מחשב האישי עוד לפני שידע לכתוב. בחדרו ניתן היה למצוא באורח קבוע ספרים ששינן על כל נושא, ובעיקר על הסטוריה מיתולוגיה, מדע בידיוני, ומדעים אחרים.
את אהבתו לספרות ההרפתקאות ואת הדימיון היוצר והפורה ביטא בעיקר בהשתתפות והובלה של קבוצות "מבוכים ודרקונים", בהן התעמק בקריאה ובמשחק. שלומי אהב לקרוא על ארצות רחוקות ועל תרבותן.
את הטיול שערך יחד עם משלחת נוער לסטרסבורג ב-1995 , זכר כחוויה מעשירה של מיפגשים עם אנשים חדשים ומקומות בעלי הסטוריה עתיקה.
בטיול משפחתי קצר ליוון, כששלומי היה בן 16, הוא שימש למשפחה כמדריך טיולים, שביטא בקיאות ואהבה למיתולוגיה ולעברה המפואר של יוון. בכל אתר ומקום ידע שלומי לספר,
באופן ספונטאני ומן הזיכרון, על ארוע מתאים מתוך אגדות יוון וההסטוריה הרחוקה והקרובה שלה. במהלך לימודיו בתיכון "נדבק" שלומי בחיידק הפוליטי, והיה פעיל במיפלגת מר"צ,
ואף שימש יו"ר סניף "נוער מר"צ" בכפר סבא, בו היה פעיל באירגון פעילויות פוליטיות. רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל השאיר חותם עמוק בליבו, ודירבן אותו עוד יותר
לפעילות למען עתיד טוב יותר ונגד אלימות.באוגוסט 1996, עם גיוסו לצה"ל עמד שלומי על כך שישובץ ליחידה קרבית לפי צורכי הצבא, ולא ביקש לעצמו הטבות מיוחדות.
הוא אהב את השירות בחיל השיריון, למרות הקשיים הפיזיים. כמו כן חקר ולמד את מורשת השיריון והתגאה בה. כחייל הצטיין לאורך כל שירותו. מיד עם סיום הכשרתו כלוחם,
המשיך לקורס מפקדי טנקים ומיד בהמשך לקורס קצינים, בזימון ישיר. למרות רצונו לשיבוץ בגדוד מבצעי הועבר להדרכה, תחום בו הצטיין.
פיקודיו שגדלו למפקדים וקצינים בשיריון מספרים בהערכה סיפורים רבים על הדרך בה השאיר את חותמו והעביר את אהבתו לחיל.
בקורס האחרון בו הדריך חיילים כסמל מחלקה, צוותו זכה בציון "צוות מצטיין חטיבתי".
לקראת שחרורו משירות חובה, ביקש לחתום קבע לשמונה חודשים נוספים, וביחידתו קיבלו את בקשתו בשמחה,
כפי שכתב לזיכרו מפקד היחידה, סגן אלוף גיל מעוז:"שלומי סימל עבורי את המפקד המושלם: ציוני, איכפתי, נלהב ועם זאת קר רוח, צנוע וממושמע.
רק לפני שלושה חודשים ביקש לחתום קבע ולהיות מש"ק הדרכה של פלוגת "ברקן", בה שירת את רוב שירותו.
לא יכולתי לאחל לעצמי מועמד טוב יותר. שבועיים לאחר מכן הגיעו תוצאות הקורס האחרון ובהם זכייתו במקום הראשון החטיבתי של הצוות של שלומי.
אני לא הופתעתי. מותו של שלומי פער חור גדול בלב הגדוד וחסרונו בפלוגה, בהווי ובעשייה מורגש בכל עת."בתפקידו האחרון כמש"ק הדרכה, נהנה מן העשייה וחש שהוא תורם ומגשים.
מפקדי הטנקים ראו בו דוגמה ומקור לעצות ופתרון של כל בעיותיהם. שלומי תכנן לאחר שחרורו משירות בקבע, לטייל ברחבי ארצות הברית במשך חודשיים, יחד עם חברו הטוב מילדות,
ולאחר מכן להמשיך בלימודיו.
הוא קיווה שבשכר עבודתו בשירות הקבע יממן חלק מלימודיו.שלומי נרצח בהר הצופים בירושלים, ביום ה, ו' בתשרי תש"ס (16 בספטמבר 1999), כמה מאות מטרים בלבד מן המקום בו נולד, 21 שנים קודם לכן.
מוקדם יותר באותו יום, הגיע שלומי הביתה לחופשת חג ארוכה לקראת יום כיפור. כמחצית השעה לאחר כניסתו, טרם הספיק לפשוט את מדיו, הגיעה קריאה טלפונית לחזור לבסיס.
שלומי לקח מיד את תרמילו – אותו תרמיל שלא הספיק לפרק – ויצא לדרכו בפעם האחרונה. יד נעלמה קטפה את חייו בחורשה ליד הר הצופים, אבל משהו מרוחו ומנפשו המיוחדת והעשירה נשאר בליבנו.
ובהספד על קיברו של שלומי, אמר אותו מפקד, סא"ל גיל מעוז:"במהלך כשנה וחצי צפיתי בך בשיעורים, במסדרים ובתרגילים בשטח, מפקד לדוגמה,
צנוע אך עם זאת יודע לפתוח את הפה כשצריך ולדבר לעניין, זכית להערכות גבוהות הן מחיילך והן ממפקדיך ולכן יכולת לשמש מופת ודוגמה ליתר המפקדים.שלומי,
חינכת דור של חיילים, חלקם כבר מפקדים בגדוד ויש בהם אף קצינים, כולם מוקירים אותך ובכולם טבוע משהו מאישיותך ודרכיך."
תוכן דף זה לקוח מתוך אתר
האינטרנט שהוקם לזכרו ע"י המשפחה
