תלמידים, מורים ועובדים יקרים,
אנה פראנק כתבה ביומנה:
"פלא שלא זנחתי את כל האידיאלים שלי, כי הם נראים
אבסורדיים וּבלתי אפשריים ליישום.
בכל זאת, אני שומרת עליהם, מפני שלמרות הכול אני עדיין
מאמינה שבני אדם הם באמת טובים בליבם.
אני פשוט לא יכולה לבנות את התקוות שלי על בְּסיס בלבול,
אומללות וּמוות. אני רואה את העולם משתנה בהדרגה
לפראוּת. אני שומעת את הרעם הקרֵב, אני יכולה להרגיש
את הסבל של מיליונים וַעדיין, אם אני מסתכלת למעלה
לרקיע, אני חושבת שביום מן הימים זה יסתיים על הצד הטוב,
שהאכזריות הזאת תבוא אל סופה, וְששלום וְשקט ישובו."
יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
ליום הקדוש הזה אנו מַגיעים השנה עמוסים ריגשית יותר מִתמיד.
השואה היא בלתי ניתנת להכלה, ברמה האישית של אותם יהודים שחוו אותה וּברמה הקהילתית – הלאומית של העם היהודי. המחשבה של מה היה יכול להיות העם היהודי לא רק מהבחינה המספרית, אלא מהמקום המהותי של האובדן של קהילות שלמות ובהן גדולי רוח, מדע ותורה…
העובדה, שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה , הֵקמנו מדינה, היא זו המעניקה לנו כוחות גם היום.
האמת המוחלטת שליוותה את מְקימי מדינת ישראל של "לעולם לא עוד" התערערה בשבעה באוקטובר.
ולכן עלינו להיצמד לאופטימיות העולה מתוך הדברים שכתבה אנה פראנק, שֶבָּעת הזו מהווים צוואה עבורינו. עלינו לזכור כי זכינו לחיות בִּמדינה יהודית וְדמוקרטית – עצמאית.
כי אנו, בסופו של דבר, אדונים לגורלנו.
עלינו לייחל וּלקוות לימים טובים יותר, לשובם של החטופים, לִשלומם של חיילינו וְלִבנייה משותפת וּמאוחדת של ישראל כמדינה, שהיא אור לגויים.
